להיות אמא / ליהיא לפיד
ישבנו, אתה ואני,
על הכיסאות הקטנים בכניסה לכיתה שלך
וחיכינו לתורנו ליד הדלת הסגורה,
שומעים שברי מלמולים מהשיחה של המורה עם ההורים של הילדה שלפניך.
הושטתי את היד ואספתי אותך לתוך החיבוק שלי,
סתם ככה, ופתאום הרגשתי שזה לא כמו תמיד.
משהו היה אחרת.
אתה, ילד שלי, שתמיד מתכרבל לי בתוך החיבוק בהתמסרות מתמוססת, תמיד בדיוק באותו מקום, המקום שלך בין זרועותי,
לא באמת חיבקת.
לא באמת התמסרת.
היי מתוק, שאלתי כבדרך אגב, הכל בסדר?
ואמרת שכן, אבל זה לא נשמע ככה.
ואספתי את פניך בין כפות ידי, והסתכלתי עליך.
פתאום ראיתי שאתה קצת חיוור.
מה קרה, שאלתי,
ואז ראיתי שגם המבט שלך אחר,
שאין בו את הניצוץ הזה,
הניצוץ השמח הזה שיש לך תמיד.
ואמרת שאתה קצת דואג.
היי ילד, חיבקתי אותך, אל תדאג כל כך.
ואמרת שאתה מפחד מה המורה תגיד.
זה לא משנה מה היא תגיד, אמרתי לך,
אני יודעת מי אתה.
אתה ילד הקסם שלי.
ואז שאלת אם אני זוכרת את הפעם הקודמת.
ואמרתי שכן, והשפלתי את המבט.
וגם אתה השפלת מבט,
ושאלת אותי אם אני זוכרת איך כעסתי עליך.
ואמרתי שאני זוכרת. וזה קרע לי את הלב.
כי זכרתי.
זכרתי איך הלכנו ברגל הביתה, אחרי אסיפת ההורים ההיא,
ואיך אני, אחרי שכעסתי עליך, לא דיברתי איתך,
ואיך הדמעות זלגו על פניך.
ואיך הבטחת שתשתדל יותר.
ואיך אני המשכתי לשתוק.
ואמרת לי שבגלל זה, בגלל הפעם ההיא, אתה דואג.
ואמרתי לך שזה לא יקרה שוב.
שאני לא אכעס עליך ככה יותר אף פעם בגלל לימודים.
אף פעם.
והילדה שהיתה לפנינו יצאה, ואנחנו נכנסנו.
וכשיצאנו מהמורה שאלת אותי אם אני כועסת.
ואמרתי לך שהבטחתי שאני לא אכעס,
ושאני תמיד מקיימת הבטחות.
ושאלת אותי אם אני מאוכזבת.
ואמרתי שכן, אבל אמרתי לך שלא ממך אלא מעצמי.
ושאלת למה אני מתכוונת.
ואמרתי לך שאני זו שנכשלתי.
שאם אתה כל כך מפחד מאיך אני אגיב,
אז אני נכשלתי.
וחיבקתי אותך חזק, ואמרתי לך שאני יודעת בדיוק מי אתה,
ואני לא צריכה שום תעודה, ושום מורה שיגידו לי מי אתה.
אתה ילד הקסם שלי.
וחיבקת אותי חזרה.
חיבקת אותי כמו שאתה תמיד מחבק.
בחום. עם כל הלב.
והאמת, אתה כבר גדול, ילד, אז חיבקת כל כך חזק שזה קצת כאב. אבל לא אמרתי.
כי הרבה יותר כאב לי זה שידעתי שטעיתי בפעם ההיא.
שבאותו יום, אחרי אסיפת ההורים ההיא,
היית צריך שאהיה לצידך, ולא הייתי.
ולא חיבקתי אותך כשכל כך היית צריך את זה.
ואם מישהו קיבל ציון נכשל זה לא אתה. זו אני.
אני נכשלתי בדבר הכי חשוב בחיים שלי, בלהיות אמא שלך.
בלהיות הגב שלך, ולהיות זו שמאמינה בך,
וזו שזוכרת תמיד לא רק איזה ילד נפלא אתה,
אלא גם להגיד לך את זה.
והפעם, בניגוד לפעם ההיא,
עצרתי באמצע הדרך הביתה, והתיישבתי על גדר אבן,
והושבתי אותך לצידי, ואמרתי לך שטעיתי.
תשמע, אמרתי לך, אתה הילד הראשון שלי,
ואני לא ממש מנוסה בזה, בלהיות אמא.
אז אני טועה לפעמים. ואני מתנצלת.
אבל אני לומדת. וחשוב לי רק דבר אחד בעולם, שתדע, ילד שלי, שאני לא יכולה להיות מאוכזבת ממך.
אתה הרי ילד הקסם שלי. ואין כמוך בכל העולם.
ומזל שהיית קבור לי עמוק בתוך החיבוק,
ולא ראית איך זלגו לי דמעות כשאמרת לי שאתה אוהב אותי
ושזה בסדר, ושכולם טועים לפעמים.
חמישה דברים על להיות אמא
1. להיות אמא זה לנסות להיות צודקת, ולדעת שלפעמים תטעי.
2. להיות אמא זה לחשוב שתמיד תדעי יותר טוב, אבל לדעת שלפעמים לא תביני כלום.
3. להיות אמא זה לדאוג, אבל לדעת שלפעמים את חונקת.
4. להיות אמא זה לפעמים לנדנד, ולפעמים לדעת להעלים עין.
5. אבל להיות אמא זה בעיקר לאהוב כמו שהם אף פעם לא יוכלו להבין.
ישבנו, אתה ואני,
על הכיסאות הקטנים בכניסה לכיתה שלך
וחיכינו לתורנו ליד הדלת הסגורה,
שומעים שברי מלמולים מהשיחה של המורה עם ההורים של הילדה שלפניך.
הושטתי את היד ואספתי אותך לתוך החיבוק שלי,
סתם ככה, ופתאום הרגשתי שזה לא כמו תמיד.
משהו היה אחרת.
אתה, ילד שלי, שתמיד מתכרבל לי בתוך החיבוק בהתמסרות מתמוססת, תמיד בדיוק באותו מקום, המקום שלך בין זרועותי,
לא באמת חיבקת.
לא באמת התמסרת.
היי מתוק, שאלתי כבדרך אגב, הכל בסדר?
ואמרת שכן, אבל זה לא נשמע ככה.
ואספתי את פניך בין כפות ידי, והסתכלתי עליך.
פתאום ראיתי שאתה קצת חיוור.
מה קרה, שאלתי,
ואז ראיתי שגם המבט שלך אחר,
שאין בו את הניצוץ הזה,
הניצוץ השמח הזה שיש לך תמיד.
ואמרת שאתה קצת דואג.
היי ילד, חיבקתי אותך, אל תדאג כל כך.
ואמרת שאתה מפחד מה המורה תגיד.
זה לא משנה מה היא תגיד, אמרתי לך,
אני יודעת מי אתה.
אתה ילד הקסם שלי.
ואז שאלת אם אני זוכרת את הפעם הקודמת.
ואמרתי שכן, והשפלתי את המבט.
וגם אתה השפלת מבט,
ושאלת אותי אם אני זוכרת איך כעסתי עליך.
ואמרתי שאני זוכרת. וזה קרע לי את הלב.
כי זכרתי.
זכרתי איך הלכנו ברגל הביתה, אחרי אסיפת ההורים ההיא,
ואיך אני, אחרי שכעסתי עליך, לא דיברתי איתך,
ואיך הדמעות זלגו על פניך.
ואיך הבטחת שתשתדל יותר.
ואיך אני המשכתי לשתוק.
ואמרת לי שבגלל זה, בגלל הפעם ההיא, אתה דואג.
ואמרתי לך שזה לא יקרה שוב.
שאני לא אכעס עליך ככה יותר אף פעם בגלל לימודים.
אף פעם.
והילדה שהיתה לפנינו יצאה, ואנחנו נכנסנו.
וכשיצאנו מהמורה שאלת אותי אם אני כועסת.
ואמרתי לך שהבטחתי שאני לא אכעס,
ושאני תמיד מקיימת הבטחות.
ושאלת אותי אם אני מאוכזבת.
ואמרתי שכן, אבל אמרתי לך שלא ממך אלא מעצמי.
ושאלת למה אני מתכוונת.
ואמרתי לך שאני זו שנכשלתי.
שאם אתה כל כך מפחד מאיך אני אגיב,
אז אני נכשלתי.
וחיבקתי אותך חזק, ואמרתי לך שאני יודעת בדיוק מי אתה,
ואני לא צריכה שום תעודה, ושום מורה שיגידו לי מי אתה.
אתה ילד הקסם שלי.
וחיבקת אותי חזרה.
חיבקת אותי כמו שאתה תמיד מחבק.
בחום. עם כל הלב.
והאמת, אתה כבר גדול, ילד, אז חיבקת כל כך חזק שזה קצת כאב. אבל לא אמרתי.
כי הרבה יותר כאב לי זה שידעתי שטעיתי בפעם ההיא.
שבאותו יום, אחרי אסיפת ההורים ההיא,
היית צריך שאהיה לצידך, ולא הייתי.
ולא חיבקתי אותך כשכל כך היית צריך את זה.
ואם מישהו קיבל ציון נכשל זה לא אתה. זו אני.
אני נכשלתי בדבר הכי חשוב בחיים שלי, בלהיות אמא שלך.
בלהיות הגב שלך, ולהיות זו שמאמינה בך,
וזו שזוכרת תמיד לא רק איזה ילד נפלא אתה,
אלא גם להגיד לך את זה.
והפעם, בניגוד לפעם ההיא,
עצרתי באמצע הדרך הביתה, והתיישבתי על גדר אבן,
והושבתי אותך לצידי, ואמרתי לך שטעיתי.
תשמע, אמרתי לך, אתה הילד הראשון שלי,
ואני לא ממש מנוסה בזה, בלהיות אמא.
אז אני טועה לפעמים. ואני מתנצלת.
אבל אני לומדת. וחשוב לי רק דבר אחד בעולם, שתדע, ילד שלי, שאני לא יכולה להיות מאוכזבת ממך.
אתה הרי ילד הקסם שלי. ואין כמוך בכל העולם.
ומזל שהיית קבור לי עמוק בתוך החיבוק,
ולא ראית איך זלגו לי דמעות כשאמרת לי שאתה אוהב אותי
ושזה בסדר, ושכולם טועים לפעמים.
חמישה דברים על להיות אמא
1. להיות אמא זה לנסות להיות צודקת, ולדעת שלפעמים תטעי.
2. להיות אמא זה לחשוב שתמיד תדעי יותר טוב, אבל לדעת שלפעמים לא תביני כלום.
3. להיות אמא זה לדאוג, אבל לדעת שלפעמים את חונקת.
4. להיות אמא זה לפעמים לנדנד, ולפעמים לדעת להעלים עין.
5. אבל להיות אמא זה בעיקר לאהוב כמו שהם אף פעם לא יוכלו להבין.
