אישה אחת ששמה חני הלכה לחדש את רשיון הנהיגה שלה ושאלו אותה מה מקצועה, היא היססה מבלי לדעת מה להגיד.
"אני שואל אם יש לך עבודה", הדגיש הפקיד.
"בוודאי שיש לי עבודה" אמרה, "אני אימא".
"אנחנו לא מחשיבים "אימא" כעבודה. ארשום ... "עקרת בית", אמר הפקיד בצורה קרה.
שכחתי את סיפור הזה עד שמצאתי את עצמי במצב דומה. הפקידה שקיבלה אותי הייתה אשת קריירה, בטוחה, יעילה, בעלת תואר.
" מה עיסוקך?" שאלה.
לא יודעת מה גרם לי להגיד את זה, אבל המילים פשוט קפצו לי מהפה החוצה: "אני דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש"
הפקידה הפסיקה לרגע, הביטה למעלה ואח"כ אלי עם מבט כמי שאומרת שלא שמעה טוב.
אני חזרתי שוב בשקט, תוך כדי הדגשה על המילים היותר חשובות.
פתאום שמתי לב, כולי מתפעלת, איך היא כותבת, עם דיו שחור, על הטופס הרשמי.
"אני יכולה לשאול .. ", היא אמרה מלאה התעניינות. ".. מה את עושה בדיוק? "
בשקט, בנחת, עניתי:
"אני מפתחת תכנית לטווח ארוך (כל אימא עושה זאת), במעבדה, ובשטח ניסיוני (בד"כ הייתי אומרת בתוך ומחוץ לבית). אני אחראית על צוות (המשפחה שלי) וכבר קיבלתי 4 פרוייקטים (כולן בנות). אני עובדת במשטר של מסירות בלעדית ( איזה אישה לא מסכימה ??), רמת הדרישות היא של 14 שעות יומיות (כדי לא להגיד 24...) ....
רמת הכבוד המתגבר הורגש בקול של הפקידה שסיימה למלא את הטופס, קמה, ובאופן אישי פתחה לי את הדלת.
כאשר הגעתי הביתה, עם התואר שלי המלא כבוד, התקבלתי ע"י הצוות שלי - אחת בת 13, השניה בת 7, והשלישית בת 3.
מהקומה העליונה יכולתי לשמוע את הניסוי החדש שלי (תינוקת בת 6 חודשים), המנסה טון חדש של קול.
הרגשתי מנצחת !
אימהות... איזה קריירה נהדרת.
כך היו צריכים לכנות את הסבתות:
"דוקטור בכירה בהתפתחות ילדים ויחסי אנוש"
הסבתות רבא:"דוקטור - אקזקיוטיב - בכירה"
והדודות: "דוקטור-יועצת".
כך נראה לי..
"אני שואל אם יש לך עבודה", הדגיש הפקיד.
"בוודאי שיש לי עבודה" אמרה, "אני אימא".
"אנחנו לא מחשיבים "אימא" כעבודה. ארשום ... "עקרת בית", אמר הפקיד בצורה קרה.
שכחתי את סיפור הזה עד שמצאתי את עצמי במצב דומה. הפקידה שקיבלה אותי הייתה אשת קריירה, בטוחה, יעילה, בעלת תואר.
" מה עיסוקך?" שאלה.
לא יודעת מה גרם לי להגיד את זה, אבל המילים פשוט קפצו לי מהפה החוצה: "אני דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש"
הפקידה הפסיקה לרגע, הביטה למעלה ואח"כ אלי עם מבט כמי שאומרת שלא שמעה טוב.
אני חזרתי שוב בשקט, תוך כדי הדגשה על המילים היותר חשובות.
פתאום שמתי לב, כולי מתפעלת, איך היא כותבת, עם דיו שחור, על הטופס הרשמי.
"אני יכולה לשאול .. ", היא אמרה מלאה התעניינות. ".. מה את עושה בדיוק? "
בשקט, בנחת, עניתי:
"אני מפתחת תכנית לטווח ארוך (כל אימא עושה זאת), במעבדה, ובשטח ניסיוני (בד"כ הייתי אומרת בתוך ומחוץ לבית). אני אחראית על צוות (המשפחה שלי) וכבר קיבלתי 4 פרוייקטים (כולן בנות). אני עובדת במשטר של מסירות בלעדית ( איזה אישה לא מסכימה ??), רמת הדרישות היא של 14 שעות יומיות (כדי לא להגיד 24...) ....
רמת הכבוד המתגבר הורגש בקול של הפקידה שסיימה למלא את הטופס, קמה, ובאופן אישי פתחה לי את הדלת.
כאשר הגעתי הביתה, עם התואר שלי המלא כבוד, התקבלתי ע"י הצוות שלי - אחת בת 13, השניה בת 7, והשלישית בת 3.
מהקומה העליונה יכולתי לשמוע את הניסוי החדש שלי (תינוקת בת 6 חודשים), המנסה טון חדש של קול.
הרגשתי מנצחת !
אימהות... איזה קריירה נהדרת.
כך היו צריכים לכנות את הסבתות:
"דוקטור בכירה בהתפתחות ילדים ויחסי אנוש"
הסבתות רבא:"דוקטור - אקזקיוטיב - בכירה"
והדודות: "דוקטור-יועצת".
כך נראה לי..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה